הקורונה והגיל השלישי

ההשלכות הנפשיות של המגיפה על הגיל השלישי והחשש מפני הלא-נודע.

בתקופה האחרונה אנו עדים לכך, שמשבר-הקורונה שינה כיוון; לאחר סימני הדעיכה, שוב הרימה הקורונה ראש. בכל העולם, וגם כאן בישראל, החלו לדווח על עלייה בתחלואה, ושוב אנו עדים לדיונים ולוויכוחים בכנסת-ישראל. מאז התפרצות הנגיף, מדינות רבות בעולם כבר הספיקו לערוך מחקרים על-אודות השלכות הקורונה- בעיקר על הנזק שגרם הנגיף מהבחינה הפיזית, ופחות עסקו בנזק הנפשי שגרם.

מאת: יוסי רוזנמן

15.7.2022

בהלת-הקורונה מסתמנת לא כבהלה-גרידא ("כפי שהגיעה, כך גם תחלוף"); הבהלה נהפכה לחרדה של ממש, ובעיקר בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי. חרדה שנהיית משמעותית יותר בפן החברתי, ולא רק בפן האישי. רבים מאוכלוסייה זו רואים, צורכים מידע, מדברים, ובעיקר חוששים מהקורונה ומהשלכותיה. אם בתחילה היו החששות בגדר הדחקה, כיום השיח נהפך לפתוח יותר, ומתמקד בחרדה עצמה.

הקורונה עדיין כאן

מגיפת-הקורונה, שהראתה כבר דעיכה, חזרה ובגדול. היא מאלצת אוכלוסייה גדולה של קשישים להתמודד עם מצבים חדשים ומאתגרים, ולא-פחות מכך רבים מההורים הצעירים, שניצלו בזמנו את הסגרים לבילוי זמן-איכות עם הילדים, וילדים שלמדו להתגבר על המכשול הפרונטלי, בכך שלמדו באמצעות האינטרנט. הורים, שהודות לטכנולוגיה הצליחו לקיים חיי-שגרה בשלט-רחוק, אם בשיחות-עבודה ואם בשמיעת הרצאות, הצליחו ליהנות מתכנים זמינים, שסיפקו משמעות לחייהם. לעומת-זאת, האוכלוסייה המבוגרת, שלרוב אינה מראה בקיאות רבה בשימוש בטכנולוגיה הרלוונטית, נאלצה להסתפק בשיחות-טלפון בודדות, שסייעו מעט להעביר את שגרת-יומם, שהשתנתה לבלי-הכר.

חוסר-הוודאות

השחקן המרכזי בתקופה זו הוא חוסר-הוודאות. אף אחד לא באמת יודע כמה זמן זה יימשך. באמצעי-התקשורת מדווחים על גל נוסף, קשה יותר- מה שגורם לאוכלוסיית הגיל השלישי לעלייה במתח וללחץ, שגורמים להם להגיב רגשית ובעוצמות שונות.

אין ספק, שלא צריך להקשיב לחדשות באופן תכוף. מנגד, לא צריך לטמון את הראש בחול ולהסתתר מפני המידע; הרי ידוע, שאם המוח לא יקבל את המידע- המוח כבר ידאג לייצר אותו בעזרת הדמיון, והדמיון, כידוע, נוטה לרוב קצת ״להגזים״ (אם זה לא היה עצוב, זה היה אפילו מצחיק). בכך הוא, למעשה, מעצים את רמת-החרדה. לכן כדאי אולי לקבל את המידע, ולהתייחס אליו בפרופורציה; לא להתעלם מהעובדות ומהמספרים, אך לדעת להתייחס לזה בפרופורציה המתאימה ולהביט גם על הצד האופטימי, כמו, למשל: לשמוע על אנשים מחוסנים שנדבקו בקורונה, אך מחלימים בתוך ימים ספורים.

העולם השתנה

העולם שהכרנו השתנה; אין מדינה שהנגיף לא השפיע עליה בצורה כזאת או אחרת. דפוסי-חיים השתנו ודפוסי-התנהגות השתנו. זו תקופה שיש בה אתגר משמעותי לאוכלוסיות הגיל השלישי: מצד אחד, שמירה על ריחוק חברתי, שתורמת להגנה מפני הווירוס, ומן הצד האחר- הריחוק, חיוני ככל שיהיה, גורם לרבים מבני הגיל השלישי לוותר על חלק משמעותי ביותר מהחיים; להימנע מחיי-חברה, שבעבור רבים הם גלגל-הצלה של ממש בחיי-היומיום. חשוב להבין, שבקרב האוכלוסייה המבוגרת רבים מהאנשים חיים בגפם. חלקם סובלים מקשיים קוגניטיביים, או מתקשים בביצוע מטלות פיזיות; אחרים איבדו בן/בת-זוג, וחלק גדול מהם פרשו לגמלאות. אין ספק, שריחוק מקרובים, מחברים או מעיסוקים, שהיו נהוגים בשגרת-יומם, יוצרים אצלם כיום את הצורך להתמודד עם תחושת-הריקנות ועם חוסר-המעש.

מבוגרים לא סיעודיים

חלק גדול מאוכלוסיית הגיל השלישי מתפקד באופן פעיל. רבים מהאנשים המבוגרים מטפלים בנכדים שלהם, הולכים לחוגים, משתתפים במרתונים, מתנדבים במקומות רבים, וחיים את החיים. אולם חלקם חיים עדיין תחת ההשפעה השלילית של המגיפה. למעשה, דווקא בתקופה זו מבוגרים רבים, שהיו לפני-כן פעילים, מוצאים עצמם בסוג של חוסר-אונים, לנוכח המשבר הפתאומי שפקד אותם; שהפך אותם בן-לילה מאנשים צעירים ברוחם ל״אוכלוסייה בסיכון״. נוסיף לזה את חוסר-הוודאות ואת החששות מהצפוי בעתיד, את קשיי-הפרנסה, את בעיות-הבריאות ואת הכאבים, שהטיפול בהם נדחה עקב הפחד לגשת למרפאה, כדי שלא להיחשף. כל אלה מוסיפים לא-מעט שמן למדורת-התסכול המתמשכת- מה שמקשה את ההתמודדות עם הקושי, שבמקרים רבים עלול להוביל לדיכאון.

בקטנה

כשהמשק חזר סוף-סוף לפעילות, והוסרו המגבלות, הריחוק ממפגש עם בני-המשפחה ועם הנכדים אינו רלוונטי יותר. מה שנותר הוא איום-הקורונה, המרחף עלינו כעננה, ובעיקר על רבים באוכלוסיית הקשישים, שנאלצת להתמודד עם דילמות, כמו: חזרה לשוק-העבודה, או לכל פעילות אחרת, שמעמידה אותם בסיכון; החשש להיפגש עם הנכדים, שחזרו למסגרת לימודית סדירה. עם-זאת, אין הם מסוגלים לוותר עליהם. דילמות לא פשוטות כלל…

איום-הנגיף, שעדיין מרחף מעל ראשינו, נשאר אחד האיומים הקשים והמפחידים, אך חשוב שנבין, בעיקר אנו בגיל השלישי, שזה עוד משבר שפקד אותנו, ושבסופו-של-דבר הוא יסתיים, (מי כמונו, הישראלים, מתורגל יותר בהתמודדות עם משברים...). אז חשוב שנמשיך לשמור על אופטימיות, והעיקר- שנישאר בריאים בגוף, ולא-פחות חשוב- בנפש.

לכתבה המקורית ב״יבניתון״, גיליון 1608 מיום 15 יולי 2022